חמאס בלי מדים: מחבלים בלבוש אזרחי

מה הקצינים מתארים

רצף אחד בסרט עוסק בלבוש, ורק בלבוש. מפקדי מילואים בכירים בצה״ל וקציני מודיעין, שצולמו בלילה על גגות תל אביב כשגבם למצלמה, מתארים איך נראו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר ואיך הם נראו מרגע שהכוחות הישראליים היו בתוך רצועת עזה. שמותיהם אינם מופיעים על המסך. רעש המסוק בפסקול הוא בחירה של ההפקה, לא ראיה.

נז״א: הסיפור האמיתי מומן ונוצר באופן עצמאי על ידי רועי דנינו, אריאל אוורבוך וחגי גוטמן. הסרט שהוא משיב לו, ‘Naza’ של יובל אברהם ורחל שור, בנוי על עדויות אנונימיות של חיילים ולוקח את שמו מאותו סלנג צה״לי, נז״א, שפירושו נזק אגבי. גם הקצינים שלנו אינם נקובים בשמם. ההבדל הוא במה שעומד מאחוריהם: להלן, עדותם מוצבת מול דיני הסכסוך המזוין ומול דיווחים שאפשר לבדוק. האשמה אנונימית מבקשת שתסמכו עליה. זה מבקש שתבדקו.

שתי תמונות של אותו כוח

ב־7 באוקטובר, ובימים שאחריו בקיבוצים ובעוטף עזה, חלק מהתוקפים לבשו ציוד בסגנון צבאי. התמונות האלה הסתובבו בכל העולם. הן תואמות את האופן שבו חמאס הציג מזמן את גדודי עז א־דין אל־קסאם הרחק משדה הקרב: הסוואה, ציוד לחימה, הצגה פומבית. ב־2014 תיעד מכון וושינגטון (Washington Institute) את הפיצול. בימי שגרה, הוא כתב, מחבלי קסאם “נראים בכל סוגי ההסוואה והמדים הצבאיים, כשהם מציגים בגלוי ובגאווה את נשקם ואת כישוריהם הצבאיים.” בזמן מלחמה “המדים האלה לא נמצאים בשום מקום,” והמחבלים המעטים שהעיתונות הבחינה בהם היו “לבושים בדרך כלל בבגדים אזרחיים (לפעמים אפילו בבגדי נשים) כשהנשק מוסתר.”

הקצינים בסרט מתארים את התמונה השנייה. מרגע שצה״ל נכנס לרצועה, הם אומרים, הם לא פגשו ולו מחבל חמאס אחד במדים. מדים היו מונחים בבתים בזמן שמחבלים נעו בחוץ בג׳ינס ובחולצות טריקו, לעתים קרובות בלי נשק, בדרכם אל נשק שאוחסן בבתים. קצין אחד מתאר מחבל הרוג שלבש ציצית, כאילו התלבש כדי שיחשבו אותו לחטוף. חשבו מה זה עושה להחלטה של חייל. אדם שנראה כמו בצילומי 7 באוקטובר אפשר לזהות מהאוויר. אדם שנראה כמו שכן עם עגלה אי אפשר.

זה לא חדש, וזו לא טענה ישראלית בלבד. במבצע עופרת יצוקה תיעד הדו״ח הפומבי של ישראל על הלחימה חקירה שבה מחבל חמאס אמר שהסתתר בבית עם אזרחים ו“החליף את בגדיו כדי שלא ייעצר.” במאי 2024 תיאר סת׳ פרנצמן, בכתבו עבור הקרן להגנת הדמוקרטיות (Foundation for Defense of Democracies), את חמאס אחרי החודשים הראשונים של המלחמה הזאת כמי ש“ירד למחתרת ונמס לתוך האזורים העירוניים,” ונלחם בצוותים קטנים ולא בגדודים סדורים. ב־6 בפברואר 2024 דיווח מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית, בהסתמך על צה״ל, על היתקלויות במערב חאן יונס עם “מחבלים חמושים, שחלקם לבשו בגדים אזרחיים בזמן שתקפו את הכוחות.” כללי התקשורת של חמאס עצמו לזמן מלחמה, שפרסם משרד הפנים שלו ושליקטה מאוחר יותר הספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library), מורים לדוברים לכנות כל הרוג “אזרח מעזה או מפלסטין” לפני שמזכירים דרגה צבאית, ולא להראות רקטות שנורות ממרכזי ערים או תנועה של מחבלים. הבגדים, ההיטמעות בעיר, השפה: שיטה אחת.

מה החוק דורש

דיני הסכסוך המזוין מתחילים בחובת ההבחנה. הדו״ח של ישראל מ־2009 על המבצע בעזה מצטט את סעיף 48 לפרוטוקול הנוסף I, ומתעד שאף שישראל אינה צד לפרוטוקולים הנוספים, היא מקבלת שהוראה זו, כמו כללים אחרים על הבחנה ומידתיות, משקפת משפט מנהגי. הדו״ח מציין שמחקר המשפט המנהגי של הוועד הבין־לאומי של הצלב האדום מנסח את העיקרון בכללים 1 ו־7 שלו, ושישראל מסכימה שהמחקר מנסח את ההבחנה במדויק גם כשאינה מקבלת כל כלל שמופיע בו. מותר לכוון תקיפות נגד לוחמים ונגד אזרחים שנוטלים חלק ישיר בלחימה. לעולם לא נגד אזרחים ככאלה.

אותו משפט מטיל חובה גם על הצד השני: להבדיל בין כוחותיו לבין האזרחים שלו. לקט מ־2014 בספרייה היהודית הווירטואלית, שנשען על רשימה של נוהגי חמאס שהוצגה לבאן קי־מון, מנסח זאת בלשון הפרוטוקול הנוסף I: הצדדים חייבים “להבדיל בין כוחותיהם הלוחמים לבין האזרחים שלהם, ולא לבסס פעולות בתוך מבנים אזרחיים או בסמוך להם.” סעיף 51(7) לפרוטוקול, המצוטט שם, אוסר להשתמש בנוכחות אזרחים “כדי להפוך נקודות או אזורים מסוימים לחסינים מפני פעולות צבאיות.” בית המשפט העליון בישראל, בפסק הדין בעניין הסיכולים הממוקדים שמסוכם באותה ספרייה, קבע שאזרח הנוטל חלק ישיר בלחימה מאבד את ההגנה לאותו זמן, כולל “אזרח הנושא נשק (בגלוי או בהסתר) שנמצא בדרכו למקום שבו ישתמש בו נגד הצבא, באותו מקום, או בדרכו חזרה ממנו.” ג׳ינס אינם הופכים מחבל לאזרח. נשק מוסתר אינו מחזיר הגנה.

בגידה (פרפידיה) היא איסור נפרד וצר יותר. הפקודה המבצעית מ־2009 המצוטטת בדו״ח של ישראל על עזה מונה אותה בין האיסורים המוחלטים, יחד עם לקיחת בני ערובה ושימוש במגנים אנושיים. הסוואה ותחבולות אחרות מותרות. הליכה בין אזרחים בג׳ינס אינה, כשלעצמה, זהה לשימוש לרעה בדגל לבן או בסמל מגן. הקו נחצה כשלוחם מזמין את הצד השני להתייחס אליו כאל אזרח מוגן כדי לתקוף. הנוהג המתועד של חמאס, להחליף בגדים, לאחסן נשק בבתים ולצאת למארב, יושב בדיוק על הקו הזה. שום דבר מזה אינו מסיר את חובותיה של ישראל עצמה: הבחנה ומידתיות עדיין מחייבות את התוקף, וצה״ל נלחם לפי כללי פתיחה באש מחמירים. אבל צריך להיות ברור מי יוצר את הסכנה. מחבל שמשיל את מדיו אינו הופך לאזרח. הוא מקשה להגן על האזרח שלידו. הטענה של מכון וושינגטון מ־2014 עדיין תקפה: החזרת המחבלים למדים הייתה מפחיתה את הסיכוי לירי בטעות, במיוחד אם חמאס ממשיך להילחם בתוך ערים.

איך הלבוש מעצב את האש

הקצינים אומרים שחילופי הלבוש משפיעים ישירות על מתי נפתחת אש ומתי היא נעצרת. זו עדות הצד של צה״ל על כללי פתיחה באש תחת לחץ, לא ממצא משפטי. סיכומים של סרטוני לחימה של צה״ל מראים את אותה בעיה מקרוב. ב־5 בפברואר 2024 תיעדה הקרן להגנת הדמוקרטיות פרסום של צה״ל מחאן יונס: צנחנים ליד ביתו של מפקד חטיבה בחמאס ירו והרגו מחבל חמוש שרץ לעברם והשליך רימון; הקטע מראה את הפיצוץ ואחר כך סכין. הצבא מסר שאף חייל לא נפגע. הדו״ח של מרכז מאיר עמית למחרת, מאותה גזרה, תיאר מחבלים חמושים בבגדים אזרחיים תוקפים כוחות במערב חאן יונס. אין מדובר באותו אירוע. יחד הם מראים איך נראית לחימה מטווח קצר כשהאויב מסרב ללבוש מדים.

אותה היטמעות מסבירה טרגדיה שצה״ל הודה בה. ב־15 בדצמבר 2023, בשג׳אעייה, הרגו חיילים שלושה חטופים ישראלים אחרי שלדברי צה״ל, כפי שדיווחה הקרן להגנת הדמוקרטיות, הם “זיהו בטעות שלושה חטופים ישראלים כאיום.” ראש הממשלה בנימין נתניהו כינה את ההריגה “טרגדיה בלתי נסבלת.” הצבא מסר את שמותיהם של שניים מההרוגים: יותם חיים וסאמר טלאלקה. מרכז מאיר עמית תיעד שהירי התרחש באזור לחימה עם היתקלויות רבות במחבלים, ושצה״ל פתח בחקירה. באותו שבוע הציג צה״ל בובות, ילקוטים של ילדים ורמקולים שהשמיעו שירי ילדים בעברית “כדי להטעות את הכוחות לחשוב שיש חטופים באזור.” סיפור הציצית מהסרט, שאינו מתועד כאן באופן עצמאי, שייך לאותו ערפל: אם מחבל יכול להיראות כמו חטוף, חטוף יכול להיראות כמו מחבל. שאלו מי בנה את הערפל הזה.

מה הלבוש מספר לכם

חפשו “מדי חמאס” ותקבלו את התמונות מ־7 באוקטובר. לפי הקצינים, לא כך נראתה הלחימה בתוך עזה. רצפים אחרים בסרט עוסקים ברדיוסי תקיפה, בבתי חולים, במשאיות סיוע ובחטופים כקטגוריה שאסור לתקוף; הרצף הזה עוסק בלבוש בלבד. הוא אינו מוכיח באיזו תדירות הופיע הדפוס, והוא אינו מחליף חקירה מלאה של אף תקיפה בודדת. הוא כן תואם את הניתוח המוקדם של מכון וושינגטון, את דיווחי צה״ל והמודיעין מחאן יונס, את התיאור המשפטי של ישראל עצמה לגבי הבחנה ובגידה, ואת הסיבה שמדים קיימים בכלל: כדי שהאדם שמותר להרוג לא יהיה האדם שאסור להרוג. כוח שמשיל את מדיו אינו מסתתר רק מפני חיילים. הוא מסתתר מאחורי אזרחים. צפו בקצינים בנז״א: הסיפור האמיתי, בחינם עם כתוביות באנגלית.