שני סרטים בשם נז״א מספרים סיפורים שונים על המלחמה בעזה

שני סרטים, ראשי תיבות אחד

ב־2026 הגיעו שני סרטים תיעודיים תחת שם כמעט זהה. שניהם לוקחים את «Naza» מקיצור העברית היומיומי של צה״ל לנזק אגבי, נז״א (nezek agavi): פגיעה אזרחית נלווית כאשר נפגעת מטרה צבאית. אוצר המילים הזה אינו הודאה בכוונה. לפי דיני העימות המזוין, תוקף רשאי לפגוע במטרה צבאית כדין גם כשצפויה פגיעה אזרחית כלשהי, ובלבד שהתקיפה מכוונת אל המטרה והפגיעה הנלווית אינה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הצפוי; ממפקד מצפים גם לבטל או להשעות תקיפה אם מתברר שהפגיעה הנלווית תהיה מופרזת. אומדן של פגיעה כזאת הוא האופן שבו כוח שומר חוק מנסה להשאיר תקיפה בתוך הכללים האלה. סרט ונציה מתייחס אל המילה כאל מפתח למערכת של הרג אזרחים המוני. הסרט הישראלי המאוחר יותר מתייחס אל אותה מילה כאל נקודת מוצא לתיאור אחר של האופן שבו נוהלה המלחמה בעזה. הקוראים יכולים לצפות בשניהם ולהחליט איזו עדות, ואיזה חומר על המסך, הם מוצאים אמינים יותר.

הסרט הראשון, NAZA, נכתב ובוים בידי העיתונאים הישראלים יובל אברהם ורחל שור, שותפים קודמים לבימוי של No Other Land, שזכה באוסקר. הוא נוסף באיחור לתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים ה־83 של ונציה, הוקרן בבכורה ב־10 בספטמבר 2026, וזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים כעבור יומיים. סיקור הפסטיבל וסיקור הענף קושרים את ההפקה לבריטניה; The New York Times דיווח שהסרט הופק במשותף עם The Guardian, ו־CNN ציינה את Jonathan Glazer כמפיק בפועל. The New York Times ו־Breitbart תיארו סרט בן 80 דקות; The Free Press, CNN, Fox News ו־The New York Times דיווחו על מחיאות כפיים בעמידה במשך 25 דקות בבכורה. קבלת הפנים בפסטיבל אינה שנויה במחלוקת. שנוי במחלוקת הוא מה שהדוברים האלמוניים טוענים.

הסרט השני, נז״א: הסיפור האמיתי, עלה לרשת בתחילת אוקטובר 2026. פוסט שציין את היוצרים מנה את סגן־אלוף במילואים רועי דנינו, את חגי גוטמן ואת אריאל אברבוך. The Jerusalem Post הציג את היצירה כסרט נגדי «שמכוון במישרין לערער את הטענות» בסרט התיעודי מוונציה. זה אינו סרט של פסטיבל. הוא נעשה כדי לפגוש את סרט ונציה על אותו שטח: המילה «Naza», הדיבור הצבאי הישראלי, וההאשמה שסימון המטרות בעזה הפך לרישיון להרוג אזרחים.

מי מדבר, ואיך המצלמה משמשת

שני הדיונים בסרט ונציה חוזרים לאותו מערך חזותי. The Financial Times תיאר את אברהם על גג בתל אביב בלילה, גובה עדות מאנשים שפניהם עטופות צל, ובצילומי החתך חלונות של דירות. The New York Times דיווח על 24 אנשים שתוארו כקציני מודיעין וחיילים ישראלים, בלא זיהוי, עם פנים וקולות ששונו. מבקרים וסטילס מראים את הדוברים כצלליות כהות. צה״ל אמר אחר כך שלא יכול לאמת מי היו האנשים האלה. The Jerusalem Post דיווח על עמדת הצבא: הסרט נשען על עדויות אלמוניות שאי אפשר לאמת ומכיל אי־דיוקים משפטיים, ובעלי תפקידים צבאיים ומשפטיים מיומנים, ולא אלגוריתם, מקבלים את החלטות התקיפה ומעריכים את הפגיעה האזרחית. The New York Times ציטט את הצבא כמוצא פגם ב«עדויות אלמוניות של אנשים שזהותם אינה ניתנת לאימות».

הסיפור האמיתי משנה את רשימת העדים גם במקום שבו הוא עומד על קרקע רטורית דומה. The Jerusalem Post מסגר אותו כהפרכה מפורשת. פוסטים שיווקיים אמרו שהוא מציע תיאור ממקור ראשון שנועד «להעמיד את הדברים על דיוקם» בנוגע למלחמה בחמאס. הסרטים מבקשים אפוא מן הצופה לבטוח בסוגים שונים של מקור: אנשים בלי שם, שאת דרגותיהם אי אפשר לבדוק, מול אנשים שההפרכה מציגה כמי שמוכנים לדבר כמפקדים וכקציני מודיעין, ועדיין בתוך מגבלות הביטחון של זמן מלחמה. אף אחד משני הפורמטים, כשלעצמו, אינו מוכיח מדיניות של סימון מטרות.

מה כל סרט טוען, ומה הוא מראה

הסרט של אברהם ושל שור, כפי שסוכם ב־The Free Press, ב־The New York Times, ב־CNN וב־The Financial Times, טוען שמקרי המוות של אזרחים בעזה לא היו תוצר לוואי מקרי של הלחימה בחמאס, אלא נבנו לתוך סימון המטרות. מדווח שהמרואיינים מתארים מספרי «Naza», מקרי מוות אזרחיים צפויים הצמודים למטרה; שימוש במעקב וכן, לפי חשבון הסרט, בבינה מלאכותית; ותהליך שבו היה קל יותר לפגוע בבתים ובמשפחות מאשר במחבלים בשטח פתוח. The New York Times דיווח על דובר אחד שאמר שישראל שיגרה ביודעין תקיפות שהרגו 20, 30 או אף 300 אזרחים, ובמקרה אחד ניתן אישור לתקיפה שעלולה להרוג 500. אלה טענות שנאמרו מול המצלמה בידי דוברים אלמוניים, לא ממצאים של בית משפט. The Free Press ציין שהזעזוע מעצם העובדה שצה״ל אמד מראש מקרי מוות אזרחיים לפני תקיפה אינו, כשלעצמו, הופך את מקרי המוות האלה לרצח מכוון; חישוב הפגיעה הנלווית הצפויה הוא מה שדורשים ההבחנה והמידתיות.

הקו שפרסם צה״ל ב־1 באוקטובר 2026 ענה בפומבי. פוסטים שהסתובבו באותו יום ציטטו את הצבא כאומר שהסרט «מציג תמונה מעוותת, מטעה ובלתי כנה של תהליך תכנון המטרות והתקיפה של צה״ל», והפנו את הקוראים לתגובה כתובה מלאה. קודם לכן דיווח The New York Times שהצבא, שאמר שצפה רק בקטעים, הכחיש שתכנן, אישר או ביצע תקיפה שבה צפוי היה שיהרגו 500 אזרחים או מספר קרוב לזה, ואמר שפעל בהתאם למשפט הבין־לאומי. הרמטכ״ל, רב־אלוף אייל זמיר, כינה את הסרט מעשה של «עלילות דם» ושל «עיוותים מכוונים של המציאות». על הקוראים להתייחס לכך כאל הגנת המוסד, כשם שעליהם להתייחס לעדות אלמונית כאל עדות שלא אומתה, עד שאפשר לבדוק שמות, תאריכים ותיקי תקיפה.

הסיפור האמיתי אינו מקדיש את משך ההקרנה שלו להתדיינות על כל ציטוט מוונציה. The Jerusalem Post הציג אותו כמאמץ לערער את התזה של ונציה ולא כשחזור שלה. המומחה ללוחמה אורבנית John Spencer, כשדן באותה מחלוקת על סימון מטרות, טען שחישוב של כמה נזק אגבי הדין מתיר, ואחר כך ניסיון להישאר בתוך הגבול הזה, הם היפוכה של מדיניות השמדה, ושהשיטה של חמאס להילחם מתוך האוכלוסייה האזרחית נועדה להפוך את החישובים החוקיים האלה לנשק פוליטי. The New York Times דיווח שהצבא ופרשנים ישראלים גם מתחו ביקורת על סרט ונציה על כך שלא הכיר באסטרטגיה של חמאס לשבץ מחבלים ותשתיות בקרב אזרחים. גם תמונות וראיונות גלויים יכולים להיות בררניים. הוויכוח הרחב יותר על סיוע ועל רעב שנוי במחלוקת; רשימה נלווית באתר הזה מעמידה את חמאס והסיוע ההומניטרי מול חומר שלל, ואחרת פורסת את טענת הרעב.

הקטגוריות המוסריות אינן בנות חליפין. סרט אחד שואל אם מערכת סימון המטרות של צבא דמוקרטי הפכה למכונה להריגת אזרחים. האחר שואל אם אפשר להילחם, בלי פגיעה באזרחים, בארגון טרור שטבח בישראלים ב־7 באוקטובר 2023, לקח חטופים אל תוך עיר צפופה, והשתבץ בקרב מי שאינם לוחמים. חמאס אינו מדינה לפי דיני העימות המזוין באותו מובן שבו ישראל היא מדינה. המשפט הבין־לאומי עדיין מחייב את התוקף בהבחנה ובמידתיות. בדיוק משום כך «Naza» קיים כז׳רגון של מטה, ומשום כך שני הסרטים תפסו אותו. פגיעה נלווית בתקיפה על מטרה צבאית אינה אותו מעשה כמו הרצח המכוון של אזרחים ב־7 באוקטובר.

הקבלה, והיכן אפשר לצפות בכל אחד

התגובה הרשמית של ישראל לסרט ונציה הייתה חריפה. שר התרבות מיקי זוהר אמר שיפעל לשלול את אזרחות הבמאים ודיבר על בגידה במדינה, לפי The New York Times ולפי The Jerusalem Post. CNN דיווחה שראש הממשלה בנימין נתניהו איים לשלול את אזרחות הבמאים. Breitbart ציטט אותו אומר, על הופעת הסרט בוונציה, «אנחנו נלחמים בהסתה אנטישמית עולמית», וכן «כשזה בא מתוכנו, זה פשוט בלתי נסבל». מפגינים מן הימין הקיצוני התאספו מחוץ לבית הוריה של שור. מבקרי הפסטיבל, ובכלל זה ב־The Financial Times, התייחסו אל הסרט כאל כתב אישום חיוני. אלה שיפוטים פוליטיים ואסתטיים, לא פסק דין על כל תקיפה.

הסיפור האמיתי הוצג, בתורו, גם כהעתק וגם כהפרכה. The Jerusalem Post כינה אותו סרט נגדי. חשבונות המזוהים עם ישראל קידמו הקרנה חינמית והשתמשו בביטוי «להעמיד את הדברים על דיוקם». שיתוף של ממשלה או של שגרירות אינו אימות עצמאי; זו מדינה, או ידידיה, הבוחרים נרטיב.

NAZA של ונציה הוא סרט לבתי קולנוע ולפסטיבל. The New York Times רשם בכורה בפסטיבל בארצות הברית ב־26 בספטמבר 2026; CNN מנתה אותו בין הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר של העונה. הוא אינו ההקרנה החינמית באתר הזה. הסיפור האמיתי הוא הסרט שהאתר הזה מארח. הסברים קשורים על השבת חטופים ועל טענת רצח העם עומדים לצדו, לקוראים שרוצים מסמכים ולא מחיאות כפיים. צפו בשניהם. בדקו מי נקוב בשם. בדקו מה הצבא פרסם. אחר כך שפטו את התמונות, לא את הכותרת.