נז״א: הסיפור האמיתי — מפקדי צה״ל מול המצלמה

תפקידים, צילומים ומסמכים

נז״א: הסיפור האמיתי הוא סרט תיעודי ישראלי באורך 41 דקות, שיצא ב־2026, ומספר את המלחמה בעזה דרך קצינים שהוא מזהה כמי שלחמו בה. דיווח על הנגן הרשמי מתאר אורך של 49 דקות וכתוביות באנגלית; הנגן מציע כעת כתוביות ב־46 שפות. זהו הסרט שהאתר הזה מארח, והוא קיים מסיבה אחת: להעמיד מול מצלמה את האנשים שקיבלו את ההחלטות.

יש שני סרטים בשם הזה, וההבדל ביניהם הוא כל הוויכוח. NAZA, הסרט התיעודי מ־2026 של יובל אברהם ורחל שור, הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של ונציה ב־10 בספטמבר וזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים. הוא בנוי על ראיונות אנונימיים עם 24 קציני מודיעין וחיילים ישראלים, שצולמו בלילה על גגות תל אביב. צבא ההגנה לישראל הכחיש את טענותיו, הטיל ספק במקורותיו, והבהיר שהחלטות תקיפה מתקבלות בידי בני אדם.

אז על מי מוטל נטל ההוכחה? על מי שמאשים. האשמה נגד צבא צריכה יותר מעדות: שמות, תאריכים ותיקי תקיפה שאפשר לבדוק. הסרט שלנו עונה במפקדים שיושבים בגבם למצלמה, מזוהים לפי תפקידם, ובתצלומים, צילומי וידאו ומסמכים שלדברי היוצרים אושרו לפרסום. אף אחד מהסרטים אינו פרוטוקול של בית משפט. אבל הסרט שלנו מציב את העדות לצד חומר שאפשר לבדוק, ומעמיד מול המצלמה אנשים שאומרים שניהלו את בחירת המטרות ואת המבצעים הקרקעיים, כדי שיסבירו את המגבלות שתחתן עבדו.

מי מדבר

האנשים על המסך הם מפקדים בכירים בצה״ל, קציני מודיעין וחיילים, ובהם קצינים שאומרים ששירתו בשרשרת הפיקוד שמאשרת תקיפות אוויריות ומבצעים בעזה. דיווחים על הסרט מתארים ראיונות על גגות עם המפקדים האלה, לצד צילומי לחימה, חומר שהוסר ממנו הסיווג ומודיעין שנתפס. לפי הסיקור, המיזם הזה משתמש בתפאורת גג הדומה לצילומי הלילה של סרט ונציה. ההבדל הוא במה שמגיע עם העדות. כאן, אנשים שאומרים שאישרו ירי מדברים כשלצדם על המסך צילומים ומסמכים.

מה הסרט מראה

המרואיינים אומרים שמחבלי חמאס פשטו מדים ואפודי לחימה ועברו בין בניינים בלבוש אזרחי; לפי אחת העדויות, מחבל התחפש לחטוף. חשבו מה זה עושה לחייל שיש לו שניות להחליט. לדבריהם, זה טשטש את השאלה מי חמוש ועיצב את כללי הפתיחה באש המחמירים של צה״ל. הם מתארים נשק שנמצא בתוך בתים, בחצר של גן ילדים, במסגדים, בבתי ספר ובבית חולים, וחטופים שהוחזקו בתוך בתים אזרחיים. הם אומרים שחמאס השתלט על שיירות סיוע ושמר לעצמו חלק מהסיוע. הסרט אומר שהתצלומים, הצילומים והמסמכים שהוא מציג אושרו לפרסום. הטיעון שלו, כפי שתיאר אותו הסיקור בזמן אמת, הוא שכל טענה על נפגעים אזרחיים צריכה להיקרא מול שלוש עובדות של שדה הקרב: השימוש של חמאס באזורים אזרחיים, המגבלות המבצעיות שיצרו החטופים, והסיכונים הביטחוניים בהעברת סיוע הומניטרי.

התיעוד שמחוץ לסרט

אתם לא צריכים לסמוך על המילה של הסרט. בדקו אותו מול מקורות שאינם תלויים בו. המשפט ההומניטרי הבין־לאומי המנהגי, כפי שנוסח בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז׳נבה, אוסר לנצל נוכחות של אזרחים כדי להגן על יעדים צבאיים מפני תקיפה. מדריך דיני המלחמה של משרד ההגנה האמריקני, כפי שצוטט בניתוח משפטי מאוחר יותר, קובע שהצד שמשתמש במגנים אנושיים נושא באחריות לפגיעה באזרחים האלה.

שיטת הפעולה של חמאס במלחמה הזאת, המתועדת מחוץ לסרט, הייתה לשלב מחבלים, תשתיות פיקוד ונשק באזורים אזרחיים, ובהם בתי חולים, ולירות מתוך מבנים אזרחיים. חמאס מכחיש. הראיות לא. אותו דפוס עובר בסבבים קודמים: מזכר של הקרן להגנת הדמוקרטיות מ־2021 מתעד אתרי שיגור רקטות ומנהרות של חמאס ליד בתי ספר, בית חולים וגן ילדים. במלחמה הנוכחית דיווח FDD על ממצא של צה״ל, מצבור נשק גדול ליד בית ספר ובית חולים בצפון עזה, ובהמשך על מנהרה ליד בית ספר ומשגר רקטות ליד גן ילדים. Jewish Virtual Library מתעדת שמספר האנשים שנחטפו לעזה ב־7 באוקטובר 2023 עודכן ל־251. דיווח FDD על מבצע החילוץ בנוסייראת ביוני 2024 קבע ששלושה חטופים הוחזקו בבית משפחה בנוסייראת, וצה״ל כינה זאת ראיה נוספת לשימוש מכוון בבתים אזרחיים להחזקת שבויים. מכון וושינגטון תיאר בנפרד מחבלי חמאס שבזמן המלחמה השליכו את מדיהם ונעו בבגדים אזרחיים, וכך אילצו חיילים להחליט, תחת אש, מי חמוש.

לכן התיאור של הסרט על חטופים שהוחזקו בבתים ועל האופן שבו חמאס טיפל בסיוע אינו המצאה חדשה. זהו מבט של מפקד על שיטה שחמאס משתמש בה כבר שנים: להסתתר בין אזרחים, ואז להציג כל תקיפה כהוכחה לפשיעה ישראלית.

אין שקילות מוסרית בין צבא דמוקרטי שמפרסם את כללי בחירת המטרות שלו לבין ארגון טרור שחוטף אזרחים ומאחסן נשק מתחת לבתי חולים. המשפט הבין־לאומי אינו אוסר לתקוף יעד צבאי שחמאס הציב בתוך מבנה אזרחי. הוא אוסר על חמאס להציב אותו שם. הפגיעה באזרחים בעזה אמיתית. הנתונים של משרד הבריאות שבשליטת חמאס וההערכות הישראליות על מספר המחבלים שנהרגו נותרו שנויים במחלוקת, והסרט אינו מתיימר להכריע בהם. מה שהוא מראה הוא מי מחק את הקו בין מחבל לאזרח, ולמה.

השם, השגרירויות והביקורת

השם המשותף מכוון. סיקור היציאה של הסרט כינה את הסיפור האמיתי חיקוי, ודיווח שהשגרירויות של ישראל בארצות הברית ובבריטניה קידמו אותו כסרט ש„מעמיד את הדברים על דיוקם”. CNN, בסקירה של סרטים תיעודיים מהפסטיבלים, ציינה שג׳ונתן גלייזר היה מפיק בפועל של סרט ונציה. האם שם דומה הוא תשובה הוגנת או תרגיל זול? החליטו בעצמכם. אבל אי אפשר באופן הוגן להתייחס לעדות שלא אומתה של סרט אחד כמילה האחרונה על מלחמה, ובאותו זמן לפסול בלי לראות את הקצינים, הצילומים והמסמכים של השני. שני הסרטים בוחרים את דובריהם. הסרט שלנו מבקש מהאנשים שאומרים שאישרו ירי להוביל אתכם לאורך שרשרת האישור.

מה האתר הזה לא מפרסם

מספרי יחידות, מיקומים מדויקים, שיטות מבצעיות ושמות של חטופים שאינם פומביים כבר נשארים מחוץ לאתר.

צפו, ואז שפטו

האשמה אינה ראיה עד שמישהו יכול לבדוק אותה. צפו בקצינים מציגים את טענותיהם, בדקו את הצילומים והמסמכים, ואז שפטו. הסרט פומבי וחינמי, עם כתוביות באנגלית וכתוביות ב־46 שפות. צפו בו בנגן הרשמי ושלחו אותו לאדם אחד בחו״ל ששמע רק את הגרסה האחרת. פוסטים אחרים באתר מובילים אתכם דרך הלחימה, החטופים שהוחזקו בבתים, וחמאס והסיוע.