למה שני הסרטים משתמשים במילה נז״א

ראשי תיבות צבאיים, לא מותג

נז״א אינו שם של מוצר, מותג של פסטיבל, או מטבע לשון פרטי של מישהו. בעברית הצבאית הישראלית זה הקיצור היומיומי נז״א, הבנוי מהאותיות הראשונות של נזק אגבי (nezek agavi), המונח התקני לנזק אגבי, או נלווה. The Free Press ניסח את הנקודה בלשון רגילה: שם הסרט מוונציה “הוא ראשי תיבות צבאיים ישראליים שנגזרו מ־nezek agavi, נזק אגבי בעברית.” ה־New York Times השתמש באותו גזרון וכתב ש־“NAZA” הוא “ראשי תיבות בעברית של nezek agavi, או נזק אגבי.”

זו לשון מטה רגילה. העברית מסמנת ראשי תיבות בגרשיים, אותה מוסכמה שהופכת את צבא הגנה לישראל לצה״ל. קצינים אומרים “naza”, כפי שצבאות דוברי אנגלית אומרים “collateral damage estimate”. המילה נותנת שם לבעיה משפטית ומבצעית שכל צבא מקצועי חייב למדוד: אם פוגעים ביעד צבאי חוקי, עדיין עשויה להיות צפויה פגיעה מסוימת באזרחים או באובייקטים אזרחיים. המסמכים המשפטיים של ישראל, השמורים בארכיון ה־Jewish Virtual Library, מנסחים מחדש את הכלל המנהגי: תקיפות אסורות כשהן “צפויות לפגוע באזרחים באופן מופרז ביחס ליתרון הצבאי הצפוי”, אמת מידה השאובה מעקרון המידתיות. אותם מסמכים מפורשים לגבי מה שעיקרון ההבחנה אינו דורש. הוא “עוסק רק בפגיעה מכוונת באזרחים, לא בפגיעה נלווית באזרחים במהלך תקיפה של יעדים צבאיים לגיטימיים.” חישוב נז״א הוא הדרך שבה מפקד מנסה ליישם את הכללים האלה. הוא אינו, כשלעצמו, ראיה לכך שהאזרחים היו המטרה.

חביב רטיג גור עשה את אותה הבחנה כשדיבר על הסרט מוונציה. “הערכת הנפגעים האזרחיים של תקיפה עתידית, לפני שפוקדים על התקיפה הזאת, היא חובה לפי המשפט הבין־לאומי,” אמר. “זה חלק מהדרך שבה שופטים מידתיות.” התייחסות להערכה הזאת כהוכחה לכך שהמטרה הייתה הריגת אזרחים, הוסיף, “אינה רק שגויה,” מפני שהחישוב הוא “ראיה לכך שהם עשו את החישובים הנדרשים כדי לנהל מלחמה באופן מוסרי.”

אף אחד אינו הבעלים של קיצור צבאי שבשימוש. הוא מופיע בתדריכים, בייעוץ משפטי ובוויכוח שלאחר הפעולה, מפני שצה״ל, כמו צבאות מערביים אחרים, חייב להבחין בין לוחמים לאזרחים ולשקול פגיעה נלווית. השימוש במילה אינו מעניק זכות יוצרים על ויכוח ציבורי על המילה.

שני סרטים, מילה ציבורית אחת

שני סרטים תיעודיים נושאים עכשיו את ראשי התיבות האלה, מפני ששניהם מתווכחים, מכיוונים מנוגדים, על האופן שבו ישראל נלחמה בחמאס בעזה ועל האופן שבו יש להבין פגיעה באזרחים.

הראשון, NAZA, נכתב ובוים בידי יובל אברהם ורחל שור. The Free Press דיווח שהוא הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הבין־לאומי של ונציה ב־10 בספטמבר 2026 וזכה בפרס חבר השופטים המיוחד. Fox News שייך את הבכורה הזאת לפסטיבל ונציה ה־83. ה־New York Times ו־Breitbart תיארו שניהם סרט בן 80 דקות. ה־Times כתב שהוא “מורכב מראיונות עם 24 אנשים שתוארו כקציני מודיעין ישראליים וחיילים ישראלים” אשר, בתקציר של הסרט עצמו, הוצגו כמי שחושפים “את המערכות שמאחורי ההרג ההמוני המחושב של אזרחים פלסטינים בעזה בידי ישראל.” הדוברים האלה לא זוהו. גם Fresh Air של NPR דיווח על שני תריסרי ראיונות אנונימיים, שצולמו בלילה על גגות בתל אביב, כשמראם וקולם שונו. אלה טענות של היוצרים ושל הפסטיבל, לא ממצאים של בית משפט.

הצבא הישראלי, שלפי ה־Times צפה רק בקטעים, “יצא בביקורת חריפה ביותר נגד הסרט התיעודי על שהציג עדויות אנונימיות ‘מאנשים שזהותם אינה ניתנת לאימות’.” הוא גם הכחיש האשמה מסוימת שלפיה אושרה תקיפה עם כ־500 הרוגים אזרחיים צפויים, ואמר שהוא “מעולם לא תכנן, אישר או ביצע תקיפה בעזה שבה צפו שיהרגו 500 אזרחים או מספר קרוב לזה,” ושהוא “פעל בהתאם למשפט הבין־לאומי.” ה־Times הוסיף שהצבא ופרשנים ישראלים מתחו ביקורת על הסרט על שלא הכיר באסטרטגיה של חמאס לשבץ מחבלים ותשתיות בקרב אזרחים. בדיווח נפרד של ה־Jerusalem Post כתב העיתון שצה״ל “דוחה את טענות NAZA שלפיהן בינה מלאכותית מניעה את בחירת המטרות בעזה,” וש“בעלי תפקידים צבאיים ומשפטיים מיומנים מקבלים את החלטות התקיפה ומעריכים את הפגיעה באזרחים.”

בעניין בינה מלאכותית, העמדה הצבאית הזאת תואמת את הדברים שכתב תת־אלוף במילואים יעקב נגל במסה ב־Jerusalem Post, שפורסמה מחדש בידי ה־Foundation for Defense of Democracies. “פקודות ונהלים צבאיים אוסרים במפורש להסתמך באופן בלעדי על יישומי בינה מלאכותית במצבים שכרוכים בחיי אדם, בלי מעורבות אנושית,” כתב. “אלגוריתמים מבוססי בינה מלאכותית אינם מקבלים החלטות לשגר תקיפה.” אנשים מוסמכים מקבלים את ההחלטות האלה “תחת פיקוח משפטי צמוד.” שם הסרט אינו, אם כן, שמה של מערכת בינה מלאכותית. הוא שמה של בעיית הנזק האגבי שאותם מקבלי החלטות אנושיים חייבים למדוד.

הסרט השני הוא נז״א: הסיפור האמיתי. ב־2 באוקטובר 2026 דיווח ה־Jerusalem Post ש“סרט נגדי שכותרתו ‘נז״א: הסיפור האמיתי’ מכוון ישירות לערער את הטענות שהועלו בסרט התיעודי ‘NAZA’.” פוסטים אחרים באותו שבוע תיארו אותו כסרט תיעודי ישראלי שזה עתה יצא, המוצע כתיעוד של המלחמה בחמאס בעזה. הסרט מוונציה כבר הוקרן בבכורה, זכה בפרס, וסוקר בהרחבה עד אמצע ספטמבר. ההפרכה נפוצה בתחילת אוקטובר. צופים יכולים להעדיף פרשנות אחת. הם אינם יכולים להעמיד פנים שהמילה העברית הומצאה בוונציה.

הכותרת המשותפת אינה, אפוא, חידה. שני הסרטים עוסקים בנז״א. אחד מתייחס לראשי התיבות כאל שם של פשע. האחר מתייחס אליהם כאל שם של מגבלה משפטית שתחתיה נלחמה דמוקרטיה בארגון טרור המשתלב בקרב אזרחים.

הטענה שהשם נבחר כדי להסתיר את הסרט האחר

אחרי שההפרכה הופיעה, כמה מבקרים אמרו שהכותרת התואמת הייתה חטיפה: שנז״א: הסיפור האמיתי תוכנן כדי לשאוב תשומת לב או כדי לקבור את הסרט מוונציה. זה תיאור הוגן של בחירה פולמוסית. זו אינה ראיה להסתרה.

כותרת שנבחרה כדי להסתיר יצירה אחרת לא הייתה מוסיפה את המילים “הסיפור האמיתי.” המילים האלה מכריזות על מחלוקת. הן אומרות למנוע חיפוש, לעיתונאי ולצופה ספקן שקיים תיאור שני. מי שיכול היה למצוא את זוכה הפרס עדיין יכול היה למצוא אותו. הכותרת הארוכה יותר היא הדרך שבה הסרט השני מסרב לוותר על המונח שהסרט הראשון הפך לכתב אישום.

יש גם נקודה פשוטה יותר מצד העברית. אברהם ושור לא טבעו את נז״א; הם שאלו ראשי תיבות של המטה וביקשו מן הקהל לשמוע בהם האשמה. ההפרכה שאלה את אותם ראשי תיבות ציבוריים וביקשה מן הקהל לשמוע בהם את מה שהם בדין הצבאי: פגיעה נלווית, שחובה להגביל, לא מילה נרדפת לכוונה להרוג אזרחים. כתבי הפרכה שומרים לעתים קרובות על המילה שעליה הם חולקים. זה ויכוח, לא גניבת זהות.

ספקנים עדיין צריכים לצפות בשניהם, ואין לבלבל בין קידום, מימון המונים או דרגת מילואים לבין פסק דין על הצילום. ההתנגדויות הכתובות של הצבא לסרט מוונציה, והפרכה שנבנתה כסיפור נגדי, הם דברים נפרדים. כך גם עדות אנונימית ופיקוד שמדבר בשמו. המבחן הישר אינו מי השתמש בראשי התיבות ראשון על פוסטר. הוא איזה תיאור ניתן לבדיקה.

איך מבדילים ביניהם

האורך והקרדיטים הם המסננת המהירה ביותר. NAZA של אברהם ושור הוא סרט פסטיבל בן 80 דקות, כפי שדיווחו ה־New York Times ו־Breitbart, והוא בנוי על 24 ראיונות בזהות מוסתרת ועל פרס ונציה. נז״א: הסיפור האמיתי הוא הסרט הנגדי העצמאי המאוחר יותר, ושמו מופיע על המסך ובעמוד הסרט. אם כרטיס הסיום אומר “הסיפור האמיתי,” זו ההפרכה. אם משך הסרט קרוב לשמונים דקות והדוברים אנונימיים לחלוטין לכל אורכו, זה הסרט מוונציה.

ההבדל העמוק יותר הוא הטענה שכל אחד מהם מעלה לגבי נז״א. הסרט מוונציה, בתיאור של הצבא את הקטעים שראה, מתייחס לפגיעה נלווית צפויה ולתיאורים אנונימיים של מערכות בחירת מטרות כאילו הוכיחו מדיניות של הרג המוני מחושב. תשובת הצבא היא שפגיעה לא מכוונת מתקיפות שכוונו ליעדי טרור אינה כוונה, שחמאס נלחם מקרב אזרחים, ושהאשמות חמורות דורשות עדים שניתן לזהותם. המשפט ההומניטרי הבין־לאומי קרוב יותר ללשון השנייה הזאת. ה־American Jewish Committee מסכם את המידתיות כאיסור על תקיפות “שניתן לצפות שיגרמו לאובדן נלווה של חיי אזרחים, לפציעת אזרחים, או לנזק מופרז לבתים ולמבנים אזרחיים, שיחרוג מן היתרון הצבאי הצפוי שמבקשים מן התקיפה.” המסמכים המשפטיים של ישראל עצמה, השמורים בארכיון ה־Jewish Virtual Library, קבעו זה מכבר את אותו סדר: הבחנה, מידתיות, אמצעי זהירות, והכלל שיעד צבאי אינו נעשה חסין משום שמגן הציב אותו באזור אזרחי. “נוכחותה או תנועותיה של האוכלוסייה האזרחית, או של אזרחים יחידים, לא ישמשו כדי להפוך נקודות או אזורים מסוימים לחסינים מפני פעולות צבאיות,” מזכירים המסמכים האלה. John Spencer, בדבריו ל־Breitbart על הסרט מוונציה, ניסח את הנקודה המבצעית בלשון פשוטה יותר: חישוב של כמה נזק אגבי החוק מתיר אינו ראיה למדיניות של מיקסום מות אזרחים; זו הדרך שבה כוח מנסה להישאר בתוך החוק.

כל זה אינו מכריע כל תקיפה שנויה במחלוקת. נתוני ההרוגים מן המלחמה נותרו שנויים במחלוקת בין רשויות הבריאות שמפעיל חמאס, הערכות ישראליות של מחבלים שנהרגו, ומנתחים מבחוץ, והעמוד הזה אינו המקום להעמיד פנים אחרת. הוא המקום לומר שקיצור עברי המשמש בתהליך בחירת המטרות של כל צבא רציני אינו סימן מסחר. שני הסרטים משתמשים בנז״א מפני ששניהם נאבקים על הנזק האגבי. הדרך להבדיל ביניהם היא לקרוא את כותרת המשנה, את משך הסרט ואת הקרדיטים, ואז לצפות בסרט וביצירה מוונציה כשני טיעונים, לא ככותרת אחת שנחצה בטעות לשתיים.

לקריאה נוספת: שני סרטים בשם נז״א מספרים סיפורים שונים על מלחמת עזה ונז״א: הסיפור האמיתי — חיילי צה״ל מדברים בגלוי.