מהו BDS, במילים של מייסדיו עצמם

מסע החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות, הידוע כ-BDS, קורא לצרכנים, לקמפוסים, לכנסיות, לאיגודים, לחברות ולממשלות לבודד את ישראל עד שתקבל רשימה קבועה של דרישות פוליטיות. מארגניו מתארים זאת כלחץ לא אלים שעוצב על פי המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. קורא ספקן צריך להתחיל בטקסטים האלה, ואחר כך בדבריו המתועדים של המייסד המוכר ביותר של המערכה, ולא בסיסמאות של אף אחד מהצדדים. המסמכים אינם מתארים מחאה צרה נגד קבינט מסוים או נגד התנחלות מסוימת. הם מתארים תנאים שאם יתמלאו כפי שמחבריהם מגדירים אותם, יביאו קץ לישראל כמדינת לאום יהודית.

מה הקריאה מ-2005 אומרת באמת

ב-9 ביולי 2005 קואליציה של קבוצות ערביות פרסמה את קריאת החברה האזרחית הפלסטינית ל-BDS. הקרן להגנת הדמוקרטיות מתעדת שלוש דרישות: סיום הכיבוש והקולוניזציה של “כל האדמות הערביות” ופירוק מחסום הגדה המערבית; הכרה ב“שוויון מלא” לאזרחים הערבים של ישראל; ו“כיבוד, הגנה וקידום זכויות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם ולרכושם”, לשון שהקריאה עצמה קושרת להמלצה של העצרת הכללית מ-1948 (FDD).

הדרישה השלישית היא הציר, ולעתים קרובות היא המוסברת פחות מכול לקהלים מערביים. BDS מתייחסת לשיבה, לרבות של דורות מאוחרים הטוענים למעמד של פליט, כאל זכות כניסה שאינה נתונה למשא ומתן אל תוך ישראל בתוך קווי שביתת הנשק של 1949. בהסתמך על נתונים שפורסמו באתר BDS עצמו, FDD ציינה יותר מ-7.25 מיליון בני אדם המתוארים כפליטים ערבים, לעומת כ-6.7 מיליון יהודים ו-1.9 מיליון ערבים שהם אזרחי ישראל. עומר ברגותי, בספרו שלו, עומד על שיבה בלתי מוגבלת לכל מי שטוען למעמד הזה, לרבות צאצאים של מי שעזבו ב-1948. מסקנת FDD היא ששיבה כזאת תחליף דמוקרטיה בעלת רוב יהודי במדינה אחרת בעלת רוב ערבי. ברגותי דוחה את ההשגה הדמוגרפית כהגנה על מה שהוא מכנה סדר קולוניאלי. אין כאן אי-הבנה בין שני הצדדים. זהו הסכסוך (FDD).

גם הדרישה הראשונה רחבה יותר מ“הגדה המערבית”. “כל האדמות הערביות” נותרות בלא הגדרה בקריאה. FDD מציינת שסיום הכיבוש של “כל” האדמות האלה משמעו שהשליטה הישראלית אינה לגיטימית גם בתוך קווי 1949. סיום השליטה הישראלית באזור שהישראלים מכנים יהודה ושומרון לא יהיה, לפי המבחן בן שלושת החלקים של המערכה עצמה, די.

המייסדים, ומה שאמרו על קיומה של ישראל

עומר ברגותי, שנולד בקטר להורים ערבים, סייע להשיק ב-2004 את המערכה הפלסטינית לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, והוא הפנים הציבוריות העיקריות של BDS (Influence Watch). הוועד הלאומי הפלסטיני ל-BDS הוקם ברמאללה ב-2007 כדי לתאם את העבודה. חוקרים רבים גם מייחסים את אסטרטגיית הבידוד לפורום הארגונים הלא-ממשלתיים בוועידת דרבן ב-2001, שקרא ל“בידוד מלא ומוחלט של ישראל” (FDD).

ברגותי לא היה מעורפל. בית הנבחרים של ארצות הברית, ב-H. Res. 246 מ-23 ביולי 2019, ציטט אותו אומר: “אנו מתנגדים למדינה יהודית בכל חלק של פלסטין. אף פלסטיני, פלסטיני רציונלי, לא פלסטיני שמכר את עצמו, לא יקבל לעולם מדינה יהודית בפלסטין” (Jewish Virtual Library). לקט דבריו באותה ספרייה מתעד שתוצאה של מדינה אחת תהיה “מדינה אחדותית, שבה, מעצם ההגדרה, היהודים יהיו מיעוט”, ושאם הפליטים ישובו לפי תנאי BDS, “המיעוט הפלסטיני יהפוך לרוב פלסטיני של מה שנקרא היום ישראל” (JVL). אחמד מור, שכתב כתומך ב-BDS, ניסח את המשתמע במשפט אחד: “BDS אכן פירושו סוף המדינה היהודית”. אלה אינן פרפרזות עוינות. אלה דברי הדוברים.

הליגה נגד השמצה השתמשה בתיעוד הזה כדי להבדיל בין BDS לבין לחץ שמכוון לתוצאה של שתי מדינות במשא ומתן. כאשר שני חוקרים שהגדירו את עצמם ציונים תמכו בחרם כדרך להציל מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, ברגותי דחה את התמיכה כניסיון “לנכס” את BDS. לפי תיאורו, הבעיה אינה רק הכיבוש שאחרי 1967. זו קיומה של ישראל כמדינה יהודית (ADL).

תוצאות, מהלכים הפוכים והתיעוד הכלכלי

ל-BDS היו ניצחונות טקטיים: החלטות של ממשלי סטודנטים, כמה הצבעות של כנסיות ושל איגודים, לחץ על מוסדות תרבות, וכמה החלטות של חברות שנגעו לפעילות בגדה המערבית. הפרקים האלה אמיתיים, והתנועה מפרסמת אותם. הם לא הניבו את הבידוד שקריאת 2005 ביקשה. ההיסטוריה של המערכה ב-Jewish Virtual Library מסכמת שלא הייתה לה השפעה על מדיניות ישראל ושהייתה לה השפעה זניחה על כלכלת ישראל, בעוד הסחר בין ארצות הברית לישראל נשאר איתן, והיבוא והיצוא הסתכמו ביותר מ-38 מיליארד דולר בתקופה שהיא סוקרת (JVL).

במקום שבו חברות העבירו מפעלים, עובדים ערבים מיהודה ושומרון איבדו לפעמים את מקום עבודתם. SodaStream, שהעסיקה ישראלים וערבים מקומיים באתר בגדה המערבית, העבירה אחר כך את הייצור לנגב; BDS המשיכה לכוון אל החברה גם אחרי המעבר. פקידים ישראלים וכמה מנהיגים עסקיים מביאים מקרים כאלה כראיה לכך שהמערכה פוגעת באנשים שהיא טוענת שהיא מייצגת (FDD). אגודות אקדמיות קיבלו חרמות על ישראל, ובכלל זה הצבעה ב-2013 של ה-American Studies Association. מספר גדול של אוניברסיטאות סירב ללכת בעקבותיהן: FDD מציינת שיותר מ-450 נשיאי מכללות ואוניברסיטאות חתמו ב-2007 על הצהרה נגד חרמות אקדמיים, ו-Jewish Virtual Library מתעדת שנציגים של לא פחות מ-250 אוניברסיטאות דחו חרמות על ישראל או על מוסדות אקדמיים ישראליים (FDD). נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס אמר בדרום אפריקה ב-2013 שהוא אינו תומך בחרם על ישראל עצמה, ובד בבד ביקש מאחרים להחרים התנחלויות. הרשות הפלסטינית ו-BDS אינם אותו מיזם (FDD).

מדוע ממשלות קוראות לזה אפליה

ממשלות מערביות התייחסו לחרמות על ישראל על בסיס לאום בדומה לאופן שבו התייחסו לחרם המוקדם יותר של הליגה הערבית: כצורה של אפליה במסחר, לא כאל התנגדות רגילה. Jewish Virtual Library מונה 38 מדינות בארצות הברית עם חוקים, צווים ביצועיים או החלטות שמרתיעים מחוזים ציבוריים או מהשקעות עם חברות שמחרימות את ישראל. ב-2023 בית המשפט העליון של ארצות הברית סירב לדון ב-Arkansas Times v. Waldrip, והותיר על כנה פסיקה של בית המשפט לערעורים של המעגל השמיני, שלפיה חוק האישור לקבלנים של ארקנסו לא הפר את התיקון הראשון כפי שהוחל באותו מקרה (JVL). H. Res. 246 התנגדה ל-BDS ובאותה עת אישרה את זכותם של אמריקאים לבקר כל ממשלה, לרבות ממשלת ישראל, והתקבלה ב-398–17 ב-23 ביולי 2019 (JVL).

הבונדסטאג של גרמניה אימץ ב-17 במאי 2019 החלטה שקבעה כי “הטיעונים והשיטות של תנועת BDS הם אנטישמיים”. הטקסט אמר שטקטיקות BDS “מעוררות באופן בלתי נמנע אסוציאציות לסיסמה הנאצית ‘Kauft nicht bei Juden!’” — “אל תקנו מיהודים!”. ההצבעה הייתה פוליטית, לא קודקס פלילי, ולא הייתה מחייבת משפטית (FDD). בית המשפט הגבוה ביותר של צרפת אישר ב-20 באוקטובר 2015 הרשעות של פעילים שקראו לחרם במרכולים על מוצרים ישראליים, והתייחס לקריאה כהסתה לאפליה על בסיס מוצא לאומי (AJC). בתי מחוקקים לאומיים לא התייחסו ל-BDS כאל התנגדות רגילה.

טיעון האפליה אינו תלוי באיסור על ביקורת של המדיניות הישראלית. הוא תלוי בסטנדרט כפול ובמצב הסופי. BDS מארגנת ענישה כלכלית ותרבותית של המדינה היהודית מבין הכובשים, מפרי זכויות האדם והישויות הפוליטיות המוגדרות על בסיס אתני בעולם, והיא מתייחסת לאוניברסיטאות, לאמנים ולאזרחים ישראליים כיעדים לגיטימיים. H. Res. 246 קבעה שהתנועה “אינה מכירה, ורבים מתומכיה מכחישים במפורש, בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית”. זה הקו שממשלות רבות מותחות: מחאה על מדיניות היא דבר רגיל; מערכה שמייסדיה דוחים ריבונות יהודית “בכל חלק של פלסטין” היא דבר אחר.

אחרי 7 באוקטובר 2023 הקו הזה נעשה קל יותר לראות. הטבח של חמאס והמלחמה העירונית שבאה אחריו היו, במסגור של BDS, עילות נוספות לבודד את ישראל. FDD תיעדה שהמערכה שיבחה את “השימוש המוצדק בהתנגדות חמושה נגד הצבא ונגד האזרחים של המדכאים”, במקום להתייחס לתנועה המחויבת לשים קץ לישראל כמדינה יהודית כאל מחסום בפני שלום (FDD). קוראים שרוצים את התיעוד הישראלי של בחירת המטרות, ולא את הסיכום של המערכה עליו, יכולים לצפות בסרט ובהערה הנפרדת על טענת רצח העם. קריאת 2005 לא נכתבה מחדש. יש לקרוא אותה כפי שנכתבה.