היכן נגמרת ביקורת על ישראל ומתחילה אנטישמיות

קו עבודה, לא מחסום פה

ויכוח דמוקרטי על ישראל אינו, כשלעצמו, אנטישמיות. עיתונים, בתי משפט וקצינים בישראל מתווכחים בכל שבוע על התנחלויות, על מידתיות ועל ניהול המלחמה. עבודה ישראלית עצמאית, כגון הסרט, קיימת משום שהוויכוחים האלה אמיתיים. השאלה המועילה לקורא ספקן צרה יותר: מתי דיבור או קמפיין חדלים להתייחס לישראל כאל מדינה שיכולה לטעות, ומתחילים להתייחס ליהודים כאל עם שאפשר לנדותו, להאשימו או לשלול ממנו זכויות שעמים אחרים שומרים לעצמם.

הקו הזה שנוי במחלוקת. הוא אינו דמיוני. הגדרות, כללי חרם, מקרים בקמפוסים והצבעות בפרלמנטים משאירים תיעוד כתוב.

מה אומר באמת נוסח IHRA

במאי 2016 אימצה הברית הבין-לאומית לזיכרון השואה (International Holocaust Remembrance Alliance, IHRA) הגדרת עבודה שאינה מחייבת מבחינה משפטית: “אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, העשויה להתבטא כשנאה כלפי יהודים.” אותו מסמך קובע, במשפט שמבקרים מרבים להשמיט, ש“ביקורת על ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב אנטישמית.” הדוגמאות הממחישות שלאחר מכן עוסקות בהקשר, לא באיסור לדבר על עזה, על הכיבוש או על נתניהו. הן מסמנות, בין השאר, שלילת זכות להגדרה עצמית מיהודים תוך הותרת אומות אחרות על כנן, החלת אמות מידה שאינן נדרשות מדמוקרטיות אחרות, שימוש בדימויים אנטישמיים קלסיים כדי לתאר את ישראל, השוואת מדיניות ישראל לנאצים, והטלת אחריות קולקטיבית על יהודים למדינת ישראל.

הליגה נגד השמצה (Anti-Defamation League), התומכת ב־IHRA כהנחיה וכהכשרה ולא כעבירת דיבור חדשה, מציינת שחלק מהדוגמאות הקשורות לישראל נשארות בגדר ביטוי מוגן לפי התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. ערכו של הטקסט, בקריאה הזאת, אבחוני: הוא מסביר מדוע טרופים מסוימים הם אנטישמיים גם כשהם מגיעים לבושים כשיח של מדיניות חוץ. הוא אינו הופך כל מאמר דעה חריף לשנאה.

ב־1 ביוני 2017 אישר הפרלמנט האירופי החלטה המאמצת את הגדרת IHRA והקוראת למדינות החברות לאמץ אותה בעצמן, להגן על קהילות יהודיות מפני פשעי שנאה ומפני דברי שנאה, ולתמוך בחקירות של רשויות אכיפת החוק על תקיפות אנטישמיות. גרמניה אימצה את ההגדרה בהמשך אותה שנה. ב־2019 שב הבונדסטאג אל אותה הבחנה, כשגינה אמירות “המנוסחות כביקורת לכאורה על מדיניות מדינת ישראל, אך הן למעשה ביטויים של שנאת העם היהודי.”

הוויכוח סביב ההגדרה

ההתנגדות רצינית, ויש להציג אותה במונחים שלה. המכון לדיאלוג אסטרטגי (Institute for Strategic Dialogue) מתעד שפעילי חופש הביטוי טענו ש־IHRA חונק את הביטוי בכך שהוא מתייחס לחלק מהביקורת על הציונות ועל ישראל כאנטישמיות. טקסטים מתחרים, ובהם הצהרת ירושלים על אנטישמיות ומסמך Nexus, מנסים למתוח את הקו באופן צר יותר. הוועד היהודי האמריקאי (American Jewish Committee) מציין שאף ממשלה לא נתנה את אישורה לחלופות האלה, ושהצהרת ירושלים מגינה על החזקת ישראל באמת מידה כפולה ומגינה על קמפיין החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות, שמייסדו אמר שהוא רוצה לפרק את המדינה היהודית. המכון לדיאלוג אסטרטגי, המתאר את הצהרת ירושלים בלשונה, אומר שמחבריה מודאגים במיוחד להגן על פעילות למען הזכויות וההגדרה העצמית של ערביי עזה ושל הערבים ביהודה ושומרון, שהיא רואה בתמיכה במדינה דו־לאומית של שוויון אזרחי מלא דבר שאינו אנטישמי אף שזה היה שם קץ לישראל כמדינה יהודית, ושהיא רואה ב־BDS קמפיין של חרם וסנקציות ולא אנטישמיות כשלעצמה.

זו טענה של חופש ביטוי, לא ממצא שאנטישמיות נדירה. יש לשקול אותה מול הסייג של IHRA עצמה לביקורת רגילה על מדינה, ומול מקרים שבהם “ביקורת” מופעלת רק כלפי יהודים.

המכון לדיאלוג אסטרטגי ציין תחום חפיפה רחב, שהצעקות מסתירות: שני הצדדים מסכימים שאפשר לבקר את מדיניות ישראל, ושני הצדדים מסכימים שביקורת יכולה להיות אנטישמית בצורתה או במניעה. המאבק הוא על אמות מידה כפולות, על שלילת ההגדרה העצמית היהודית ועל אנלוגיות לנאצים או לאפרטהייד. אלה אינם פלפולים סמנטיים. הם מכריעים אם סטודנט יהודי הוא אזרח בעל דעה, או ממלא מקום של ממשלה.

כשהחרם פוגע ביהודים ולא במדיניות

תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות מציגה את עצמה כקמפיין נגד מדינת ישראל, על פי הדגם של בידוד דרום אפריקה של האפרטהייד, ולא כקמפיין נגד יהודים. CAMERA תיעד את התעקשותו של הוועד הלאומי הפלסטיני של BDS על כך שהוא מתנגד ל“כל צורות הגזענות, לרבות גזענות אנטי־יהודית”, ואת תלונתו על כך שיריבים מערבבים לחץ על ישראל עם גזענות אנטי־יהודית. את התיאור העצמי הזה יש לרשום. כך גם את הכללים הכתובים.

הקמפיין הפלסטיני לחרם האקדמי והתרבותי על ישראל (PACBI), שהושק ב־2004 כזרוע מייסדת של BDS, קרא לקהילה הבין־לאומית להחרים מוסדות אקדמיים ותרבותיים ישראליים, מן הטעם שהמוסדות האלה שותפים למערכת של דיכוי. NGO Monitor מצטט את PACBI המפציר בקהל להחרים אמנים ישראליים כגון הבלט הישראלי והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, אשר PACBI מאשים אותם שהם “שותף של המדינה בתכנון, בביצוע ובטיוח של פשעי מלחמה ושל הפרות המשפט הבין־לאומי.” InfluenceWatch מתעד את טענת PACBI כי “הרוב המכריע” של אנשי האקדמיה הישראלים והפרו־ישראליים שותפים, אם בהגנה על המדינה ואם בגינוי בלתי מספיק שלה. זה אינו סנקציה על חוק. זה מבחן נאמנות למוזיקאים ולאוניברסיטאות.

בקמפוסים בארצות הברית אותו היגיון מגיע אל יהודי התפוצות. סקירה של ADL על פעילות הקמפוסים בשנים 2020–2021 מצאה שההנחיות הרשמיות של BDS לחרם התרבותי, הקוראות לנדות “פעילויות שישראל, קבוצות הלובי שלה ומוסדות שותפים מעורבים בהן”, הותירו “השפעה גדולה במידה חריגה על הקהילה היהודית”, משום שקבוצות התומכות ב־BDS מתייחסות לעתים קרובות לארגונים יהודיים אמריקאיים רגילים כאל “קבוצות לובי” או “מוסדות שותפים”. כללי אנטי־נורמליזציה, הרואים באירועים שמשתתפים בהם ישראלים וערבים מעזה או מיהודה ושומרון אירועים בלתי לגיטימיים אם הם מרמזים על “שוויון מעמד”, פועלים באותו אופן. כך חרם על מדיניות נעשה חרם קהילתי.

מקרים של יחידים מראים אותה תזוזה, מממשלה אל אדם. בספטמבר 2018 משך פרופסור באוניברסיטת מישיגן, ג׳ון צ׳ני־ליפפולד, המלצה שהובטחה, לאחר שנודע לו שהסטודנט ביקש תוכנית בישראל; האוניברסיטה נקטה נגדו אמצעי משמעת, ואמרה ש“התנהלותו נפלה הרבה מתחת לציפיות האוניברסיטה והמכללה באשר לאופן שבו … הסגל פועל מול סטודנטים ומתייחס אליהם.” חקירה עצמאית של איגוד הסטודנטים הלאומי בבריטניה, כפי שסוכמה בידי המכון לדיאלוג אסטרטגי, מצאה מחדלים במניעת הטרדה אנטישמית שנעשה בה שימוש בטרופים של עלילת דם ושל רוטשילד, ושהטילה על סטודנטים יהודים אחריות למדינת ישראל. אלה דוגמאות של IHRA בלבוש רגיל: אשמה קולקטיבית, קונספירציה, ומבחן שקבוצות אתניות אחרות אינן נדרשות להיבחן בו.

פרלמנטים, מדבקות ותשובת BDS

ב־17 במאי 2019 אימץ הבונדסטאג, לפי הצעה של CDU/CSU, SPD, FDP וברית 90/הירוקים, החלטה להתנגד לתנועת BDS ולהילחם באנטישמיות. הקרן להגנת הדמוקרטיות (Foundation for Defense of Democracies) מציינת שההצבעה הייתה פוליטית, לא חוק פלילי. ההצעה מצטטת את IHRA, חוזרת על יעד של שתי מדינות, ואז מעלה נקודה היסטורית שמחוקקים גרמנים זכאים להעלות. CAMERA מצטט את הטקסט שאומץ: “דפוס הטיעון והשיטות של תנועת BDS הם אנטישמיים”, וקריאות BDS להחרים אמנים ישראליים ומדבקות “אל תקנו” על סחורות ישראליות “מזכירות את הפרק הנורא ביותר בהיסטוריה הגרמנית.” הנוסח האנגלי של Jewish Virtual Library לאותה הצעה אומר שהמדבקות האלה “מציתות בהכרח זיכרונות של הנאצי … parole ‘Kauf nicht bei Juden!’ (אל תקנו מיהודים).” הבונדסטאג החליט שלא לממן ארגונים המטילים ספק בזכות הקיום של ישראל או התומכים באופן פעיל ב־BDS, וביקש מגופים ציבוריים אחרים לנהוג כך.

BDS וחלק מהמבקרים הגרמנים השיבו שההחלטה מצננת ביטוי פוליטי. CAMERA מצטט את הוועד הלאומי הפלסטיני של BDS, הדוחה “גזענות אנטי־יהודית” ועומד על כך שהוא מכוון למשטר, לא לעם. יורגן טריטין, מחוקק מן הירוקים שהתנגד להצעה, טען שהיה “אקלים של הפחדה כלפי מבקרי מדיניות הכיבוש של ישראל”, ושהשוואת BDS לאנטישמיות תכפיש פעילים לא־אלימים. הקוראים יכולים להחזיק בשתי המחשבות: חרם על מדינות הוא כלי מוכר, וחרם שקריטריוניו הכתובים ממתגים מקהלות ותזמורות ישראליות כשותפות, ושנוהגו בקמפוסים רואה בחיי הסטודנטים היהודיים שותפות, אינו עוד רק עניין של קבינטים ושל גבולות.

אותה הבחנה חלה על ההאשמות החמורות ביותר של מלחמת עזה, ובכללן טענת רצח העם. אפשר להתווכח על ראיות, על המשפט ועל הנוהג הצבאי, כפי שהסרט מנסה לעשות עם קצינים ששמם נקוב ולא עם מקהלה. מה שאי אפשר להבריח פנימה כ“ביקורת” הוא המהלך הישן: יהודים, כיהודים, חייבים לתת את הדין על מדינה, לאבד מעמד תרבותי, או להוכיח חפות ששום תפוצה אחרת אינה נדרשת להוכיח. IHRA אינו מסיים את הוויכוח הזה. הוא נותן לו שם.

קריאה קשורה: מהו BDS, במילים של המייסדים עצמם.