# 7 באוקטובר: מה חמאס צילם, ומה החוקרים תיעדו

מצלמות חמאס, צוותי זיהוי פלילי וועדת חקירה פרלמנטרית בבריטניה תיעדו את הרציחות, האונס והחטיפות של 7 באוקטובר 2023. זה התיעוד.

## עיקרי הדברים

- הליגה נגד השמצה מתעדת שמחבלי חמאס ובעלי בריתם רצחו יותר מ-1,200 בני אדם וחטפו 251 בני ערובה ב-7 באוקטובר 2023, ובהם קרוב ל-400 בני אדם במסיבת נובה.
- ועדה פרלמנטרית חוצת-מפלגות בבריטניה דיווחה על 1,182 הרוגים, 251 בני ערובה, פריצות של הגבול ב-119 נקודות ויותר מ-370 בני אדם שנרצחו בנובה.
- משרד החוץ של ישראל, אחרי זיהוי פורנזי, עדכן את מספר ההרוגים מכ-1,400 לכ-1,200, והסביר שגופות רבות שלא זוהו היו של מחבלים, לא של קורבנות ישראלים.
- איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל ופרויקט דינה תיעדו אונס, כולל אונס קבוצתי, באתר נובה, בכביש 232, בקיבוצים ובמוצבים צבאיים.

## בוקר 7 באוקטובר

שבת, 7 באוקטובר 2023, הייתה גם חג שמחת תורה. באותו בוקר פתחו חמאס וארגוני טרור בעלי ברית במתקפה מתואמת מרצועת עזה אל דרום ישראל. ועדה פרלמנטרית חוצת-מפלגות בבריטניה תיארה אחר כך מטח רקטות פותח של כמעט 5,000 רקטות, פריצות של גדר הגבול ב-119 נקודות, וחדירות ביבשה, במצנחי רחיפה ובסירות. לפי התיאור של הליגה נגד השמצה, התוקפים רצחו באותו יום יותר מ-1,200 בני אדם, רובם אזרחים, וחטפו 251 בני ערובה. הוועדה הפרלמנטרית העמידה את מספר ההרוגים על 1,182, עם יותר מ-4,000 פצועים, ותיעדה 251 בני אדם שנלקחו לעזה, 210 מהם בחיים ו-41 כשהם כבר מתים.

הספירות קרובות זו לזו, והן מבהירות דבר אחד: המטרה הייתה אזרחים. הוועדה הפרלמנטרית ספרה 863 אזרחים בין ההרוגים, 73 אחוז מהסך הכול, ומצאה שנשים וילדים היו 27 אחוז מהנרצחים. ריכוז של נתוני הנפגעים בישראל העמיד אחר כך את מספר ההרוגים ב-7 באוקטובר על 1,195, ובהם 778 אזרחים, 282 חיילים, 57 שוטרים ו-38 אנשי כיתות כוננות, וביניהם שני תינוקות, 12 ילדים מתחת לגיל עשר ו-36 בני 10 עד 19. רוב ההרוגים היו ישראלים יהודים. המחבלים גם רצחו, פצעו או חטפו אזרחים ערבים של ישראל, ובהם בדואים, ועובדים זרים. אזרחי 44 מדינות היו בין הנרצחים והחטופים; הקבוצה הגדולה ביותר של קורבנות זרים הייתה של עובדים חקלאיים מתאילנד. ה-American Jewish Committee תיעד לפחות 21 בני אדם מתאילנד שנרצחו ועד 54 שנחטפו, ואישר שעובדי סיעוד מהפיליפינים ומסרי לנקה היו בין ההרוגים והנעדרים.

המספרים עודכנו ככל שהזיהויים התקדמו, והמכחישים אוהבים להצביע על כך. הסתכלו לאיזה כיוון הם זזו. האומדנים הישראליים הראשונים עלו על 1,400. בנובמבר 2023 אמר דובר משרד החוץ ליאור חייאט לסוכנות הידיעות הצרפתית שהמספר המעודכן הוא כ-1,200, “משום שהיו הרבה גופות שלא זוהו, ועכשיו אנחנו חושבים שהן שייכות למחבלים… לא לנפגעים ישראלים.” הוא הדגיש שמדובר באומדן ולא בספירה סופית. הסכומים הנמוכים יותר נבעו מעבודה פורנזית שהפרידה בין ההרוגים הישראלים למחבלים שנהרגו בקרבות והתאימה שרידים לשמות. ספירות שנויות במחלוקת צריך להציג כשנויות במחלוקת. סדר הגודל אינו שנוי במחלוקת רצינית בין ממשלות, סוכנויות ידיעות, והחוקרים הפרלמנטריים והאזרחיים שבחנו את הזירות.

## הקיבוצים, הפסטיבל והכבישים

האבדה הגדולה ביותר בחיי אזרחים במקום אחד הייתה במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים, הידועה כנובה או סופרנובה. הוועדה הפרלמנטרית דיווחה שיותר מ-370 בני אדם נרצחו שם, רובם צעירים שבאו למסיבה, במה שהיא כינתה מתקפת ההופעה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. סיכום מאוחר יותר של הצבא הישראלי, שהובא בדיווחים על חוטפי חמאס שזוהו, העמיד את מספר ההרוגים בפסטיבל על 364, ו-44 שנחטפו. בין מחצית ל-60 אחוז מהנרצחים לא מתו באתר הפסטיבל עצמו. מי שנשארו נורו במחבואים מתחת לבמה, מאחורי הבר, בשירותים ניידים ובמכולות אשפה. מי שברחו נקלעו למארבים במכוניותיהם, באש אוטומטית וברקטות נ״ט, או נרצחו מרימונים שהושלכו למיגוניות לאורך כביש 232, הכביש הראשי של עוטף עזה. מחבלי חמאס השתלטו על צמתים בכביש הזה והפכו יותר מ-30 מקומות לשטח השמדה.

בקיבוצים הם עברו מבית לבית. הוועדה הפרלמנטרית תיעדה מתקפות על 32 יישובים אזרחיים, שבהם נרצחו 416 בני אדם בתוך שעות, ו-183 מתוך 251 החטופים נלקחו מהם. בבארי ובכפר עזה היה מספר ההרוגים האזרחים הגבוה ביותר, 99 ו-62. מניר עוז נחטפו הכי הרבה: 75 בני אדם נלקחו כבני ערובה ושבע גופות נחטפו. בבארי הוצתו כמה בתים כדי להוציא את יושביהם החוצה ולירות בהם. ריכוז ישראלי של אירועי אותו יום מתעד שיותר מ-130 גופות נמצאו אחרי שהקיבוץ שוחרר, מספר שייתכן שכולל חיילים, ושכוחות הביטחון הרגו 103 מחבלים. בכפר עזה מצא תחקיר של צה״ל, שסוכם באותו ריכוז, כ-100 מחבלים בגל הראשון, וגל שני שהשאיר כיתת כוננות קטנה מול כוח גדול בהרבה; 64 מתושבי יישוב של כ-900 נפש נרצחו ו-19 נחטפו. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לא היו המשתתפים החמושים היחידים. הוועדה הפרלמנטרית ותחקירי הצבא הישראלי מציינים גם ארגונים אחרים מעזה, ובמקומות מסוימים גם אזרחים מעזה שהצטרפו אחרי שהגדר נפרצה. תחקיר של הצבא הישראלי מצא אחר כך שחמישה פועלים מעזה בעלי היתרים, והנהג הישראלי שלהם, נהרגו בכבישים באותו בוקר.

## הם צילמו את זה בעצמם

התוקפים תיעדו בעצמם חלק גדול מזה. הוועדה הפרלמנטרית מצאה שמחבלים השתמשו במצלמות GoPro, בטלפונים ניידים ואפילו בטלפונים של קורבנותיהם כדי לשדר בשידור חי רציחות, חטיפות והתעללות בגופות, והעלו את החומר לטלגרם ולפלטפורמות אחרות. מצלמות אבטחה ומצלמות רכב ישראליות תיעדו את אותן שעות מהצד השני של הזכוכית. עם כמות כזו של צילומים מגוף ראשון, החוקרים לא נזקקו לשום עדות בודדת. המבצעים שידרו בעצמם חלק גדול מהפשע.

## אלימות מינית: הכי מוכחשת, הכי נבדקת

האלימות המינית היא החלק בתיעוד שהוכחש בחריפות הרבה ביותר. היא גם החלק שהחוקרים טיפלו בו בזהירות הרבה ביותר. הוועדה הפרלמנטרית תיארה דפוס, בכמה מקומות ובמיוחד בנובה, של גופות שנמצאו עירומות לגמרי או חלקית מהמותניים ומטה, רובן של נשים, עם ידיים קשורות ופגיעות ירי מרובות, לעיתים קרובות בראש. היא תיעדה דיווחים על אונס קבוצתי, השחתה מינית ותקיפות של קורבנות חיים ומתים. בפברואר 2024 דיווח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, בהסתמך על מקורות רשמיים, על התקשורת, על כוחות ההצלה ועל חומר נוסף שנמסר למרכזים, שנשים, נערות וגברים נאנסו, לעיתים באיום נשק, כולל תקיפות של נשים פצועות, אונס קבוצתי ואונס לעיני בני זוג, משפחה או חברים. לפי המחקר, התקיפות “התאפיינו בריבוי תוקפים, בתקיפות לעיני בני משפחה, בהוצאות להורג, ולוו בפרקטיקות סדיסטיות ייחודיות”, כולל השחתת איברי מין. ביולי 2025 הסיק פרויקט דינה, הפועל באוניברסיטת בר-אילן, מעדויות של שורדים, עדי ראייה ואנשי הצלה, שהאלימות המינית הייתה נרחבת ושיטתית בנובה, בבסיס נחל עוז ובקיבוצים ניר עוז, כפר עזה ורעים, עם דפוסים חוזרים: קורבנות שנמצאו עירומים חלקית או לגמרי עם ידיים קשורות, אונס קבוצתי שהסתיים בהוצאה להורג, ואלימות כלפי איברי המין.

## איך נאספו הראיות

השעות הראשונות היו אירוע רב-נפגעים, לא זירת פשע מספר לימוד. גופות חולצו תחת אש. בתים עוד בערו. הזיהוי הפך למבצע פורנזי ארוך. השרידים הועברו למתקני קליטה ולמכון הלאומי לרפואה משפטית, מעבדה שמטפלת בדרך כלל בכ-2,000 מקרים בשנה ושהוצפה. מנהלה, ד״ר חן קוגל, תיאר גוש חרוך שבסריקת CT התגלו בו שני עמודי שדרה ושתי מערכות צלעות, ככל הנראה מבוגר וילד שהתמזגו בחיבוק אחרון. ארכיאולוגים מרשות העתיקות גויסו כדי לאסוף עצמות שרופות שאחרים עלולים היו להחמיץ. אנשי המכון אמרו שחלק מהגופות היו מושחתות, שרופות ומרוסקות עד כדי כך שייתכן שלעולם לא יזוהו. חודשים אחר כך עוד קבעו גורמים ישראליים קביעות חדשות: שרידיו של מאבטח בנובה, אליקים ליבמן, נמצאו בתוך ישראל אחרי שנקברו בטעות עם שני קורבנות אחרים מהפסטיבל. חום, ריסוק ושרידים מעורבים הורסים את הראיות שבית משפט רוצה. לכן חלק מהזיהויים נמשכו חודשים, ולכן חלק מהטענות הפומביות המוקדמות על פציעות מסוימות נסוגו אחר כך.

משטרת ישראל, צה״ל, השב״כ ושירותי הזיהוי הפלילי האזרחיים הרכיבו את התיק הפלילי. המצלמות של התוקפים עצמם היו מקור ראשי. מאז השתמשו אנליסטים של מקורות פתוחים בצילומים האלה, יחד עם כלים לזיהוי פנים, כדי לזהות בשמם מבצעים מסוימים. בנפרד ראיין איגוד מרכזי הסיוע את אנשי ההצלה. פרויקט דינה הצליב עדויות ממקורות פתוחים, תקשורת, כנסים ומחקרים מנקודת מבט משפטית. ועדה פרלמנטרית בריטית חוצת-מפלגות הפיקה דוח של 315 עמודים המבוסס על עדויות אישיות של שורדים, משפחות שכולות וחטופים, יחד עם גורמי ביטחון, רפואה, אקדמיה וחברה אזרחית בישראל. ב-2026 פרסמה הוועדה האזרחית לפשעי 7 באוקטובר נגד נשים וילדים חקירה של שנתיים, Silenced No More, המבוססת על עדויות, רשומות רשמיות ויותר מ-10,000 תצלומים וקטעי וידאו, וזיהתה שלושה-עשר דפוסים חוזרים של אלימות מינית ומגדרית.

גופי העבודה האלה אינם זהים, והם מציינים את מגבלותיהם בגלוי. החומר הפורנזי הוגבל בגלל האש ובגלל מהירות החילוץ. תצלומים לא תמיד סווגו היטב. חלק מהפרשנויות של אנשים שאינם אנשי מקצוע לא היו מהימנות. איגוד מרכזי הסיוע ופרויקט דינה ציינו שניהם שקורבנות רבים נרצחו אחרי התקיפה, או שהיו בטראומה קשה מכדי לדבר, ולכן ייתכן שההיקף האמיתי לא ייוודע במלואו לעולם. המגבלות האלה אמיתיות. הן לא מוחקות את הליבה של מה שתיעדו המצלמות, הפתולוגים והעדים ששרדו.

## מה החוקרים מצאו, ומה לא

אנחנו לא צריכים לנפח שום דבר. התיעוד חזק מספיק גם עם התיקונים שבו. מספר ההרוגים עודכן כלפי מטה אחרי שגופות שלא זוהו הוכרו כגופות של מחבלים. חלק מהשרידים נקברו עם האנשים הלא נכונים והיה צריך לבדוק אותם מחדש. צוותי הזיהוי לא תמיד יכלו לקבוע, מרקמות שרופות, אילו פצעים בדיוק נגרמו לפני המוות. מבצע חילוץ קצר לא יכול היה למפות כל זירה. מה שחקירות מאוחרות יותר כן מיפו מספיק בהחלט כדי לקבור את הטענה שכל זה לא קרה.

בנושא האלימות המינית התיעוד מתכנס, והוא ספציפי. הוועדה הפרלמנטרית מצאה את הדפוס של גופות קשורות, עירומות חלקית וירויות, במיוחד בנובה. מרכזי הסיוע מצאו אונס קבוצתי בפסטיבל, ביישובי הגבול, במוצבים שנכבשו ובשבי. פרויקט דינה ציין שישה מקומות וראה בחזרה של אותם מעשים בכמה מקומות ראיה לתכנון, לא צירוף מקרים. במאי 2024 פרסם צה״ל סרטוני חקירה שבהם אב ובנו מחמאס, ג'מאל חוסיין אחמד ראדי ובנו עבדאללה, תיארו אונס של אישה בקיבוץ ניר עוז; עבדאללה אמר שאביו רצח אותה אחר כך. צה״ל פרסם גם רשימות ביטויים בעברית ובערבית שנתפסו, ובהן “תוריד את המכנסיים”, “תורידי את הבגדים”, “נשים כאן” ו“תרימי ידיים ותפשקי רגליים”. למה פשיטה על מטרות צבאיות צריכה ביטויים כאלה? ה-New York Times, כפי שסוכם אחר כך בריכוזים של התיעוד הפורנזי, דיווח בדצמבר 2023 על חומר חזותי שמסרו רשויות ישראל, ובו אישה שמסמרים ננעצו בירכיה ובאיברי מינה ופציעות קטלניות במפשעה של חיילים ואזרחים. חמאס מכחיש שאנשיו ביצעו פשעי מין. שניים מאנשיו שנשבו, בסרטוני חקירה שפרסם צה״ל, תיארו אונס.

## המכחישים, ומה שהם לא יכולים להסביר

ההכחשה מופיעה בכמה צורות: הטבח בדוי או מנופח מאוד; כוחות ישראליים גרמו למות האזרחים; האלימות המינית היא סיפור תעמולה. הליגה נגד השמצה תיעדה טענות שתצלומי הזירות בוימו או נוצרו בתוכנה, שחמאס לא רצח אזרחים, ושעדויות האונס לא אומתו. חמאס מכחיש את טענות האלימות המינית, בזמן שהמצלמות של אנשיו עצמם תיעדו את הרציחות והחטיפות. מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, טען שרוב האזרחים הישראלים שנהרגו באותו יום היו קורבנות של פגזי טנקים ופצצות ממטוסים ישראליים, לא של רובי חמאס. ואז הקשיבו לע'אזי חמד, בכיר אחר בחמאס, בטלוויזיה הלבנונית ב-24 באוקטובר 2023: “מבול אל-אקצא הוא רק הפעם הראשונה, ויהיו שנייה, שלישית, רביעית”, ו“כל מה שאנחנו עושים מוצדק.” זו הצהרת כוונות, לא מוצג פורנזי. והיא לא מתיישבת עם שום טענה שהמתקפה הייתה פשיטה צבאית מוגבלת שהשתבשה.

התשובה להכחשה אינה צעקות. היא ההתכנסות של מקורות שאין להם אינטרס משותף: הצילומים של התוקפים עצמם; חקירות המשטרה והצבא בישראל; העבודה הפורנזית במכון הלאומי לרפואה משפטית; ועדה פרלמנטרית בריטית שתיעדה הוצאות להורג, השחתות ואלימות מינית; מחקר של מרכזי הסיוע שהתבסס על אנשי ההצלה; וסקירה משפטית של פרויקט דינה שמצאה את אותו דפוס בכמה מקומות וכינתה אותו שיטתי. שום דבר מזה אינו מחייב שנאה לערבים מעזה כעם. הוא מחייב להבחין בין אוכלוסייה אזרחית לבין ארגוני הטרור שתכננו וצילמו את רצח המשפחות, באי הפסטיבל והעובדים הזרים, ולבין מי שהמשיכו להחזיק חטופים.

מי שניסו לעצור את זה לא היו רק חיילים. יוסף זיאדנה, נהג ערבי בדואי, הסיע קבוצה לפסטיבל. אחרי קריאה לעזרה בשש בבוקר הוא חזר תחת אש, אסף כשלושים איש לאוטובוס שלו והגיע לקיבוץ סמוך. אחר כך נודע לו שבן דוד שלו נרצח ושארבעה מבני משפחתו נעדרים. “אמרתי בשום אופן לא, אני אזרוק את עצמי אל המוות אם זה אומר שאוכל להציל חיים”, הסביר אחר כך.

## התיעוד עומד

המחבלים צילמו את הפשעים שלהם בעצמם. פתולוגים, ועדה פרלמנטרית בריטית וחוקרי מרכזי הסיוע אישרו אותם. מי שעדיין אומר שזה לא קרה לא מבקש ראיות. הוא מסרב להסתכל בהן. צפו בעדות של הקצינים עצמם על המלחמה שבאה אחר כך ב[נז״א: הסיפור האמיתי](https://nazadocumentary.com/he/film), וקראו [הבוקר שבו הגדר קרסה ב-7 באוקטובר](https://nazadocumentary.com/he/blog/october-7-the-day) ו[מה קרה ב-7 באוקטובר 2023?](https://nazadocumentary.com/he/blog/what-is-the-october-7-massacre).